עזאם נ' קומט את פרוגרס בע"מ

פסק דין

בפניי תביעה למתן צו הצהרתי, לפיו רכב שמספרו 89-476-51 מסוג האודי (להלן: "הרכב") הינו רכב הנמצא בבעלותה היחידה של המבקשת וכי יש לבטל עיקול שהוטל עליו בתיק הוצל"פ ע"י המשיבה, וכן שחרורו של הרכב לאלתר (סעיף 42 לכתב התביעה).

המשיבה הגישה בקשה לעיקול על הרכב נשוא התובענה לשם הבטחת חוב בגין צבעים שלקח בעלה של המבקשת, מר עזאם חיר.

המשיבה טוענת, כי מדובר בבני זוג וכי בעל החוב, שהינו בעלה של המבקשת, נוהג ברכב "כמנהג בעלים" וכל המטרה בבקשה לצו הצהרתי זה הינו להתחמק מחוב אשר בעלה של המבקשת חב בו, ואשר העיקול נועד להבטיח את היכולת לגבות את החוב האמור. יש לציין, כי הליכי העיקול ותפיסת הרכב אינם חלק מן הבקשה שלפניי, ואולם מן הסתם הצדדים התייחסו גם לסוגייה זו ובמיוחד ב"כ המבקשת, בכל הקשור לטענות ב"כ המשיבה עו"ד מובאריכי (לרבות טענות אישיות שנטענו בתצהיר ואשר עליהן לא נחקרו המצהירים כלל).

המשיבה מצידה לא הביאה כל ראיות בדמות של מצהירים או ביצוע חקירות (חקירות הם דבר מקובל בתיקים מעין אלה שבהם נתפסים רכבים בגין טענות לקיומו של חוב ע"י בן משפחה כזה או אחר ובמיוחד כשנטען טענה של שימוש ברכב "כמנהג בעלים") והסתפקה בחקירתם הנגדית של המבקשת ובעלה.

אציין, כי אכן מסמכים שדרשה המשיבה היה צריך מן הסתם לצרף אותם לבקשה, ואולם מסמכים שכאלה בסופו של יום הוצגו ועמדו בפניה של המשיבה בעת ביצוע החקירות. מדובר במסמכים שיש להם חשיבות לעניין שלפנינו. המסמכים היו: המסמך לגבי רכישת הרכב מצ'מפיון מוטורוס, ומדובר ברכב יוקרתי מסוג האודי שעלותו למעלה מ- 200,000 ₪ ואשר נרכש בעיסקת טרייד-אין במהלכו נתנה המבקשת את הרכב שהיה ברשותה ועלותו כ- 40,000 ₪ ואף לקחה שיעבוד מבנק לאומי ע"ס 50,000 ₪.

אין מחלוקת, כי המסמך לגבי עיסקת הטרייד אין וגם המסמך לגבי השיעבוד לבנק לאומי, שניהם נעשו ע"י המבקשת בלבד מבלי מעורבות של בעלה, אשר איננו צד לעיסקה ככל שהדבר נוגע מבחינה פורמאלית. יש לציין, כי המבקשת רשומה גם כבעלים ברישיון הרכב ובמסמכים נוספים, אם כי יש לזכור כי אין מדובר במסמכים שהרישום הדקלרטיבי בהם מהווה ראייה לבעלות דה-פקטו ברכב, אם כי בוודאי יש לזה השפעה.

בניגוד לעמדת המשיבה, אין לבעל ולאשתו חשבון משותף בבנק לאומי. צריך לזכור, כי הנסיבות האישיות הקשות של המבקשת, אשר גם עבדה והשתכרה היטב בעסק משפחתי של צבעים שהיה שייך לאביה, חלתה בסרטן ועברה טיפולים קשים, טיפולים שעפ"י עדותה השפיעו גם על יכולותיה ועל זיכרונה. המבקשת אכן לא ידעה לומר בוודאות אם מדובר בחשבון משותף ואולם בעניין זה "מדברים המסמכים" והחשבון איננו משותף בין הצדדים. עוד הציגה המבקשת מסמכים הנוגעים ליכולת השתכרותה בשנים הרלוונטיות לקניית הרכב, שכאמור הינו רכב יוקרתי, ומתוכו עולה, כי אכן היו לה יכולות כספיות מוכחות ולאחר מכן משלא המשיכה בעבודתה, היא קיבלה קיצבאות ממל"ל.

בעלה מכל מקום, הינו פחח וכושר השתכרותו, לפחות המוכח, נמוך יותר. בעלה עפ"י הצהרתו מחזיק רכב נוסף מסוג טנדר משנת 95 המשמש אותו לצורכי עבודה. אם כי, לא הוצג מסמך או רישיון רכב שכזה, אני נותן בכך אמון.

בעלה של המבקשת, שהוא נשוא החוב הנטען ע"י המשיבה (והמוכחש ע"י בעלה של המבקשת), אכן עובד בעיסוק הקרוב לאותו עסק של המבקשת, שעניינו בצבעים לרכב, ולמעשה עקב מחלתה נכנס אף הוא בדרך לא דרך לעסק. ואולם, למעט ההקשר הזה לא מצאתי שום סיבה והצדקה שלא לקבל את עמדת המבקשת, כי הרכב עפ"י המסמכים, עפ"י עדותה, ועפ"י מידת התרשמותי, הינו בבעלותה.

צריך לזכור, כי מדובר במבקשת שחלתה בסרטן. לבני הזוג 4 ילדים. היא היתה צריכה להגיע לטיפולים כימותרפיים קשים ברמב"ם ומן הסתם בעלה השתמש ברכב, אם כי לא בצורה גורפת. המבקשת העידה על כך. היתה אכן סתירה בעדות בעלה שציין שהוא לא עושה שימוש ברכב כמעט בכלל, ואולם אני נכון לרפא את הסתירה לאור עדות המבקשת שהיתה אמינה ולא נסתרה.

הסתירות אליהן מפנה המשיבה בין עדות המבקשת ובעלה והנסיונות שלהם, כפי שנשמע בסיכומי המשיבה להתחמק, אינן סתירות מהותיות או יורדות לשורשו של עניין ובסה"כ, ובמיוחד עדות המבקשת, היתה משכנעת ועמדה בקנה אחד עם החומר שהוצג לפתחי.

אינני רוצה להיכנס לנטלי הראייה ו/או לשאלת הנטל המוטל בטענות של "מנהג בעלים" וזאת בין השאר לאור הפסיקה שהציג ב"כ המבקשת (ה"פ חיפה 308/02 רוחי אל חאג', מפי כב' השופט עמית יצחק, וכן ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, מפי השופט רובינשטיין (רק אציין, כי בפועל לא הובאו שום ראיות משמעותיות לסתור את טענות המבקשת ע"י המשיבה) וכפי שציינתי אף לא תצהיר או חקירה בעניין.

אשר על כן, אני מחליט כי דין התביעה להתקבל.

ניתן בזה צו הצהרתי המורה כי המבקשת היא הבעלים היחידי של הרכב נשוא התובענה.

כן אני מורה על ביטול העיקול אשר הוטל על הרכב האמור.

אני מורה על שחרורו של הרכב לאלתר ממחסני ערובה ובכל ההוצאות הכרוכות בשחרור הרכב תישא המשיבה.

כן תשפה המשיבה את המבקשת על אגרות בימ"ש אשר שולמו על ידה בתיק זה.

אני פוסק הוצאות נמוכות יחסית, משום שלא ראיתי התנהגות שאיננה תמת לב בהתנהגות המשיבה, ובוודאי לא סיבה לפסוק הוצאות לדוגמא. היה למשיבה יסוד להאמין שיש לעקל את הרכב, בין השאר לאור העיסוק של בעלה של המבקשת- החייב בעיסקה של המבקשת בנושא הצבעים, ויש לקחת על כן עניין זה בחשבון. כמו כן יש להביא בחשבון את העובדה שהמסמכים נשוא בקשת הגילוי של המשיבה הומצאו רק במעמד הדיון.

אני פוסק הוצאות מופחתות בסך 1,000 ₪ + מע"מ בלבד, אשר על המשיבה לשלם למבקשת תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק .